פסק-דין בתיק ת"א 4065-05-09

1. התובע יליד 13.3.41, נפגע בתאונת דרכים (כמובן הביטוי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים), בהיותו כבן 66. הנתבעת היא מבטחת החובה החבה בפיצויו על נזקי הגוף שסבל באותה תאונה. החבות והכיסוי הביטוחי אינם שנויים במחלוקת.

2. תאריך התאונה 2.9.07.  התובע בן 71 כיום.

3. מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי, ד"ר קליגמן, קבע שלתובע נותרה נכות צמיתה שהוסבה בתאונה נשוא התיק, בשיעור 2.5%. מדובר בנכות מותאמת לסעיף הליקוי 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי שעניינן קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה. המומחה קבע שהתובע סבל בתאונה מחבלה קלה בעמוד שדרה צוארי. בבדיקתו הודגמה הגבלה קלה ביותר בסטייה ורוטציה לימין בהשוואה לשאר התנועות. לא הודגמה הגבלת תנועה בשאר המישורים. את אותה הגבלה מזערית בתנועה שמצא המומחה (וזיכתה התובע בשיעור מותאם של רבע בלבד מסע' הליקוי, שגם עניינו שלו בהגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צוארי) ייחס המומחה לתאונה; שכן תלונות התובע החלו כשבוע לאחר התאונה. בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו אליו מב"כ התובע ציין המומחה כי מבדיקת סי.טי משנת 2010 עולה שהודגמו שני בלטי דיסק בעמוד שדרה גבי וכן שינויים נווניים קלים בגופי החוליות. המומחה לא קשר ממצאים אלה לתאונה וציין כי הם שכיחים בנבדקים א-סימפטומטיים.

4. התובע לא טען להפסד השתכרות לעתיד, אלא לעבר, לתקופת החודשים הסמוכים לתאונה (ראה להלן). מבחינת ההיסטוריה התעסוקתית, התובע עבד ברפא"ל עד 1992, שאז פרש פרישה מוקדמת לפנסיה, לאחר שהתאלמן, כדי לגדל בתו. החל מ 1992 מודה התובע שלא עבד במסגרת מוסדרת. לדבריו עסק מדי פעם (בלשונו "פה ושם") בעבודות יעוץ לגופים שונים. 

אין חולק כי התובע סבל ממצב רפואי קרדיאלי שלאחר התקף לב מ 79' .לטענתו התאושש, ומצב זה לא פגע בתפקודו. אמנם אין חולק שעבד עד 1992. עם זאת וחרף טענותיו, אין חולק גם כי  הגיש תביעה לענף נכות כללית בשנת 95' בגין מצב רפואי קרדיאלי, ואף הוכר כבעל דרגת אי כושר להשתכר  בשיעור 75%.

הזכאות לקצבה בענף נכות כללית קמה משעה שמכיר המוסד לביטוח לאומי  במצטבר באחוזי נכות רפואית משוקללת מינימליים , ובדרגת אי כושר להשתכר בשיעור מינימאלי . בהתאמה, זכה התובע לקצבת נכות כללית החל מ 1996 ועד 2007 יולי  (עת "תחלפה" קצבת הזקנה את קצבת הנכות). ראה מוצג נ/1 - מסמכים מתיק הנכות הכללית ועדות התובע בחקירה נגדית בעמ' 13 למעלה.

5. הנתבעת טענה כי הגשת התביעה - שהוכרה - בנכות כללית, ממילא משתיקה התובע מלטעון להפסד השתכרות , ולו לעבר לתקופה הסמוכה לתאונה. כך,  בהיותה מעין הודאת בעל דין של התובע עצמו, שאין ולא היה הוא בעל כושר השתכרות במומו, לתקופה ממנה ואילך זכה לקצבה. אני סבור אמנם שיש מצבים בהם "מקרינה" טענה של בעל דין החפץ לזכות בגמלה או הטבה כלכלית, גם על תביעתו מול המעוול, ולעתים אף עשויה היא לעלות כדי הודאת בעל דין.  אולם יש לבחון בכל מקרה האם באמת יש כאן סתירה תוכנית לרעת עניינו של בעל הדין המקימה תחולת המוסד של הודאת בעל דין או משתיקה התובע בתביעתו מול המזיק.  לשם כך יש להיזקק לתוכן הודעות החוץ או המצגים וללוחות הזמנים, כדי לראות האם יש כאן סתירה חזיתית. איני משוכנע שהוכח שזה המקרה כאן (ובענין זה הנטל על הנתבעת כמי שחפצה להשתיק התובע, או לטעון לתחולת המוסד הראייתי של הודאת בע"ד, ועוד ביחס לראש נזק מיוחד של הפסד עבר לו הוא מתיימר לטעון  על פי תלוש) .

יש לציין כי גם בעבר ניתן היה להשתכר תקרת סכום מינימאלי ולא "להפסיד" קצבת הנכות הכללית; והתובע הרי לא טוען להשתכרויות בסכום עתק אלא לייעוץ שמדי פעם העניק לחברות.  ואילו כיום עוד שונו תנאי הזכאות כדי לעודד נכים לנסות ולהשתלב בשוק העבודה מבחינת מתן "תמריץ" ביחס לשיעור הגמלה האבודה. עם זאת איני רואה צורך מעשי להרחיב מעבר, שכן ממילא אין הצדקה להכיר בהפסד השתכרות בעבר כהילוכו של התובע, ואף בלי קשר לכך שהוכר כזכאי לקצבת נכות כללית או כבעל דרגת אי כושר להשתכר בשיעור 75%. זאת על פי הכללים הרגילים הנוהגים ביחס להוכחת נזק מיוחד - שהנטל להוכיחו הנו על התובע.

6. כדי לבאר טענתו של התובע לראש הנזק של הפסד השתכרות לעבר: התובע מפנה לכך כי עד דצמבר 2008 ביצע כ 31 טיפולי פיסיותרפיה בקופת החולים ועוד 6 טיפולי פלדנקרייז, ואז חדל לאחר שהובהר לו על ידי רופאיו שאין בטיפולים נוספים כדי להועיל, והוא מוסיף לסבול מכאבי עמוד שדרה עד היום. כאמור, לדבריו פרש ב 1992 לפנסיה כדי לגדל בתו הפעוטה, אולם משמלאו לה 15 חש שיכול הוא לפנות זמן לפעולות מחוץ לביתו ואז פנתה אליו חברה למחזור ליעוץ. התובע הפך לדבריו לבעל מניות באותה חברה, אלא שלרוע המזל פסקה פעילותה לאחר שנפטר מנהלה ובעל מניותיה העיקרי. התובע מודה שגם ביחס לחברות נוספות שהוא טוען שפנו אליו באותה תקופה - פעילותן לא הגיעה לכלל מימוש. אלא שבהמשך פנתה אליו חברה שמושבה בנובוסיבירסק שברוסיה, ועיסוקה בפיתוח חומרים לתאים סולאריים. הוא סיפק לאותה חברה עבודת יעוץ כללית והתבקש על ידה לעסוק בעבודת מחקר ומעבדה במקום מושבה.

לפיכך נסע לרוסיה לחודשיים שם עסק בתכנון והקמה של מערכת חדשה. אז נחתם הסכם נקודתי כאשר תמורת עבודתו שולמו לו 15,000 ש"ח בקירוב, ועיקר הסכום דווח כאש"ל. לדבריו גם הפך לבעל מניות בשיעור לא גבוה באותה חברה (לא צורפה אסמכתא). הציפייה היתה שיוסיף לספק שירותים לאותה חברה אלא שאז נפגע בתאונה. לאור מגבלותיו הרפואיות הנובעות מאותה תאונה לא יכול היה להרים משקל כבד או להפעיל כוח פיסי ניכר, ולו במעבדה. כאשר העבודה במעבדה דרשה הרכבה והפעלה של חלקי מערכת הדורשים הפעלת כוח כיפוף ודחיפה. המגבלות הרפואיות הנובעות מן התאונה לדבריו, מנעו ממנו המשך מתן שירותים לאותה חברה. וכך נגרעה ממנו השתכרות פוטנציאלית של כמה עשרות אלפי ש"ח.

התובע צירף אותו תלוש בודד וההסכם. מדובר בחוזה העסקה זמני לתקופת חודשיים של מאי-יוני בלבד. נרשם בו שהוא פוקע בסוף יוני 2007. אין חולק שלא הוארך  (לדברי התובע כאמור לאור פגיעתו בתאונה, והמגבלות הנובעות ממנה). אם כן אותו תשלום חד פעמי של 15466 ש"ח (ערך נטו),  משקף לגרסה זו התמורה בגין השירותים שהעניק התובע לחברה מהלך אותם חודשיים ברוסיה. כך לגרסת התובע עצמו בתצהירו.  התלוש אינו נושא תאריך ואף לא שם מעסיק. נרשם בו שתאריך תחילת ההעסקה  הנו 1/7/07 למרות שבמועד זה כבר תם אותו חוזה זמני. 3150 ש"ח נזכרים בתלוש כמשכורת ו 13230 ש"ח כאש"ל פטור. בחוזה נרשם שמשולמת משכורת בסיס של 750 דולר ברוטו לחודש, ו 105 דולר כהוצאות עבור כל יום שהיה ברוסיה בעניינה של החברה. כאשר תשולם לתובע מקדמה בת 4000 דולר עובר לנסיעתו לרוסיה.

בחוזה מצוינת כתובתה של החברה (main place of bussiness) כרח' שנקר 14 הרצליה. למרות זאת התובע לא הביא לעדות איש מבעלי התפקידים בחברה, כדי לאושש כביכול שהצפי הריאלי היה להמשך מתן שירותיו לאותה חברה. לטעמי לא הוכיח התובע שנגרם לו הפסד השתכרות לעבר בשל התאונה.

ראשית (מן הקל אל הכבד), עיקר הסכום בתלוש שולם לכיסוי הוצאות (ואף היה אמור להשתלם ככזה לפי החוזה עליו נסמך התובע עצמו, אם נזכור טענתו של התובע ששהה ברוסיה כחודשיים, וכי לפי החוזה היו אמורים להשתלם לו הוצאות לפי 105 דולר ליום) .

שנית, התובע טוען למתן יעוץ "פה ושם" לאורך השנים, אולם כזה שלא הבשיל לכדי המשך התקשרות מול החברות להן יעץ. הוא לא צירף  כל אסמכתא להשתכרות לאורך השנים מאז פרישתו ב 1992, לבד מאותו תלוש בודד מאותה שנה בה נפגע בתאונה.  מי לכפינו יתקע שגם אלמלא התאונה היו אכן נדרשים שירותיו של התובע מעבר לאותם חודשיים, וכי הפגיעה בתאונה היתה אכן הסיבה לאי המשך העסקתו?

הרי החוזה על פי מראיתו  נועד בבירור לשריין האפשרות לאותה חברה עלומה (שלדברי התובע היתה חברת סטרט אפ בהקמה) שלא להוסיף ולהיזקק לשירותיו של התובע מעבר לאותם חודש- חודשיים של יעוץ ראשוני שעיקרו ברוסיה, בבחינת עבודה חד פעמית עבורה משולם גמול חד פעמי. שמא לא יהא לה צורך נוסף בשירותיו, או שמא (כאפשרות הגיונית לאור היות החברה בהקמה) לא תשתכלל פעילותה של אותה חברה בהקמה, ולא תקרום עור וגידים לכדי המשך (או תחילת) פעילות עסקית. אזכיר שאין אפילו ח.פ על התלוש או על שם החברה בחוזה.

נזכור: החוזה פקע בסוף יוני ולא הוארך. התובע נפגע בספטמבר. מה על חודשים יולי ואוגוסט? אם אכן נדרשה החברה להמשך סיוע מצד התובע, סביר היה למצוא אינדיקציה כלשהי בכתובים, ולו חלופי פקסים במסגרת מו"מ לקראת סגירת תנאים ולו לתקופה זמנית נוספת; אם לא הארכה של החוזה עם שינוי והתאמה, ככל שנדרשו, מבחינת התנאים להמשך ומשך התקופה. וגם אם מדובר על המשך התקשרות לתקופה זמנית נוספת.  

שלישית: גם אם טופל התובע בפיזיותרפיה, הפגיעה בתאונה לא היתה קשה. בסופו של יום נקבעה נכות צמיתה "מבית הלל" בשיעור 2.5% בלבד. אני מציין שמדובר בקביעה מבית הלל, שכן כאמור, אם מתקיימת מגבלה קלה קבועה בתנועות הצואר עקב התאונה, די בכך כדי לזכות בנכות בשיעור 10%. יש מקום וחשיבות להתרשמותו של המומחה מטעם ביהמ"ש, אולם כאשר מזכה הוא בנכות מותאמת בשיעור רבע  בלבד מאותה תקנה, ניתן אכן להתייחס לקביעה כקביעה מבית הלל. גם אם בתקופה הסמוכה לתאונה היו הכאבים והמגבלות חמורים יותר, וגם אם טופל בפיסיותרפיה כאמור, התובע לא צירף מסמכים בהם נזכרה התוויה רפואית להימנע מפעילות ואף לא תעודות אי כושר או ימי מחלה.   כדי שיפסק לו פיצוי בגין הנזק המיוחד של הפסד השתכרות לעבר (שנטל הוכחתו עליו) עליו להמחיש גם שאכן נדרש המשך שירותי היעוץ שלו לחברה, ולא בבחינת אפשרות היפוטתית  וגם שלא היה מסוגל לכך גופנית בשל מגבלותיו, ולו הזמניות שנבעו מן התאונה. שני הפרמטרים לא הוכחו. גם ביחס לחוסר המסוגלות הגופנית , קשה להלום אף לגוף הענין טענתו של התובע שעבודת המעבדה שהיה אמור לעבוד עבור אותה חברה, דרשה הפעלת  כוח פיסי שנמנע ממנו לאור מגבלותיו האורטופדיות. בכל הכבוד, התובע לא נשכר בשל חוסנו הפיסי אלא אם כבר כיועץ, בשל ניסיונו ומומחיותו. אם אכן היה צורך בהמשך שירותיו בין ברוסיה ובין בארץ, קשה להלום שלא היה נמצא פתרון,  ולו על דרך העמדת כוח עזר שיוכל לסייע בידו בפעילות פיסית ככל שנדרשה. ככל שחפץ התובע לבסס אותה תזה (שאינה מסברת האוזן)  כאילו הגבלה קלה בתנועות הצואר מנעה המשך שירותי יעוץ לאותה חברה, בשל אופיה הפיסי של העבודה במעבדה, היה עליו למצער להעיד בעל תפקיד רלבנטי באותה חברה (כאשר לדבריו הוא עדיין ממשיך לשמור עמה על קשר ולייעץ לה, בלא שכר) .

7. איני מכיר אפוא בזכאות לפיצוי בגין אב הנזק של הפסד השתכרות בעבד. כך פני הדברים גם במה שקשור לעזרת בני המשפחה הנטענת על ידי התובע.

הפגיעה בטיבה וטבעה לא גרמה לחוסר יכולת גופנית של התובע להתלבש, להתרחץ, ולעסוק במלאכת הבית עד כמה שעסק בה לפני התאונה. לכל היותר מדובר על צורך בעזרה בהיקף לא חריג, לתקופה קצרה הסמוכה לתאונה, שאינה כרוכה בתשלום שכר למיטיב (כפי שאף הודה התובע), וככזו אינה מזכה בפיצוי היות וככזו מצופה להושיטה בלא תמורה לבן משפחה.